צ'אנג הכיכר בע"מ נ' הועדה להטלת עיצום כספי

החלטה

בקשה לעיכוב ביצוע תשלום של עיצום כספי שהוטל על המבקשת על ידי הוועדה להטלת עיצום כספי לפי חוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (להלן: "הוועדה" ו"החוק" בהתאמה).

המבקשת היא נותנת שירותי מטבע שעיקר פעילותה במתן שירותי המרת מטבע ואשר לה רישיון למתן שירותי מטבע החל מיום 9.2.04.

ביום 22.1.12 החליטה הוועדה, להטיל על המבקשת עיצום כספי בסך 700,000 ₪ לתשלום בעשרה תשלומים.

בהחלטתה קבעה הוועדה, על יסוד דוח ממצאי ביקורת שהונח בפניה ולאחר שמיעת טענות המבקשת, כי המבקשת הפרה את הוראות החוק והוראות צו איסור הלבנת הון (חובות זיהוי, דיווח וניהול רישומים של נותני שירותי מטבע), תשס"ב-2002 (להלן: "הצו").

בין היתר, קבעה הוועדה כי המבקשת הפרה את חובות הדיווח המוטלות עליה כנותנת שירותי מטבע מכוח הוראות החוק והוראת ס' 6(א) לצו, בכך שבמאות מקרים (בתקופה שבין מאי 2007 ועד סוף שנת 2009) לא דיווחה על עסקאות חייבות דיווח (שהיקפן הכספי הכולל עולה על 100,000,000 ₪); כי במשך שנים נמנעה המבקשת מדיווח על בסיס חודשי כנדרש וכי דיווחיה נעשו באיחור ניכר – לא אחת איחור של שנים; כי בלמעלה מ-100 מקרים נמנעה המבקשת מרישום פרטים מזהים של מקבל השירות ותחת זאת רשמה "לקוח מזדמן" או סימון אחר שהביא להחרגת עסקאות חייבות דיווח מקבצי הדיווח שהועברו; כי המבקשת הפרה את חובות הדיווח המוטלות עליה כנותנת שירותי מטבע מכוח הוראות החוק והוראת ס' 6(ב) לצו בכך שלא דיווחה על עסקאות החשודות כי נעשו באופן שנועד לעקוף את חובת הדיווח; כי המבקשת הפרה את חובות הזיהוי המוטלות עליה על פי סעיפים 2-4 לצו בכך שבמספר רב של עסקאות החייבות דיווח (למעלה מ-400 עסקאות בהיקף כספי של למעלה מ-74,000,000 ₪) לא דרשה יפויי כח מלקוחותיה המאוגדים כחברות ולא ביצעה הליכי זיהוי ואימות ושמירת יפויי כח כנדרש.

באשר לשיעורו של העיצום הכספי, ציינה הוועדה כי הביאה בחשבון, בין היתר, את היקפן הכספי הרב של ההפרות והתמשכותן, כמו גם את היקף פעילותה של המבקשת ואת העובדה שההפרות בוצעו באורח שיטתי. הוועדה ציינה כי היא מתחשבת בכך שמדובר בהפרה ראשונה של המבקשת, כי המבקשת ביצעה צעדים לתיקון הליקויים, הגם שבאיחור ניכר, וכי שיתפה פעולה עם גורמי האכיפה.

בסופו של יום החליטה הוועדה, כאמור לעיל, להטיל על המבקשת עיצום כספי בסך 700,000 ₪ לתשלום בעשרה תשלומים.

המבקשת הגישה ערעור על החלטת הוועדה, וביקשה לעכב את תשלום העיצום הכספי עד להכרעה בערעורה (מכוח ס' 20(ג) לחוק).

לאחר שעיינתי בהחלטת הוועדה ובדוח ממצאי הביקורת שהונח בפני הוועדה (ושהעתק "נקי" שלו הומצא לבית המשפט בהתאם להחלטה מיום 3.4.12), בטענות המבקשת בערעור, בבקשה לעיכוב ביצוע ובתגובה לבקשה, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות.

הכלל הבסיסי הוא, כי עצם הגשת הערעור אין בה כדי לעכב את תשלום העיצום הכספי (ס' 20(ג) לחוק, ור' גם תקנה 466 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, תקנה 19 לתקנות איסור הלבנת הון (עיצום כספי), תשס"ב-2001). עיכוב הביצוע הוא החריג לכלל, כאשר על מי שמבקש לעכב את הביצוע הנטל להוכיח כי סיכויי הצלחתו בערעור טובים, כי מאזן הנוחות נוטה לטובתו וכי אם בסופו של יום יתקבל ערעורו ייקשה עליו להשיב את מצב הדברים לקדמותו (ראו, מכלל רבים, בש"א 1045/12 דלק נדל"ן בע"מ נ' וינמן (לא פורסם, 22.2.12)).

המבקשת לא עמדה בנטל להראות כי מתקיימים בעניינה התנאים המצדיקים את עיכוב הביצוע.

בערעורה מעלה המבקשת שורה של טענות כנגד החלטת הוועדה.

טענתה המרכזית של המבקשת היא כי החלטת הוועדה לוקה בחוסר מידתיות, זאת, בין היתר, נוכח התעלמותה מהיקפם המצומצם ביותר של עסקי המבקשת ומחוסר הפרופורציה בין שיעור העיצום שהוטל לבין רווחיה השנתיים של המבקשת, הקטנים – כך לפי הטענה – פי עשרים משיעור העיצום.

בנוסף טוענת המבקשת, בין היתר, כי ההחלטה לוקה באפליה נוכח עיצומים שהוטלו במקרים אחרים (שטיב ההפרות בהם לא הוברר) על תאגידים בנקאיים שהיקף פעילותם הכספי גדולים פי עשרות מונים מהיקף פעילותה של המבקשת; כי חלה התיישנות לגבי הפרות שנעשו בפרק זמן מסוים בתחילת התקופה שאליה התייחסה הביקורת; כי נפלו פגמים רבים בהתנהלות כלפי המבקשת, לרבות שיהוי וסחבת, הן בשלב הביקורת והן בשלב הדיון בפני הוועדה; כי הוועדה התעלמה מחלק מהטענות שהעלתה המבקשת בעניינה; כי החלטת הוועדה ביחס להפרות הוראת ס' 6(ב) לצו אינה עולה בקנה אחד עם הוראת הסעיף שעניינה בפעולות "הנחזות בעיניו" של נותן שירותי מטבע כבלתי רגילות וכי לא נעשתה בדיקה פרטנית כיצד נחזו הפעולות בעיני המבקשת; וכי הוועדה לא הפעילה את אמות המידה הדרושות להטלת עיצום כספי, ובכלל זה לא הביאה בחשבון את נסיבותיהם האישיות של בעליה של המבקשת, שהם אנשים מבוגרים שמצבם הבריאותי אינו תקין ואת תוצאותיה הכספיות של המבקשת.

כאמור לעיל, הוועדה קבעה כי המבקשת הפרה את החובות המוטלות עליה הן בנוגע לזיהוי מקבלי השירות, הן בנוגע לדיווח על עסקאות החייבות בדיווח בהתאם להוראת ס' 6(א) לצו, וזאת במספר רב של מקרים, באופנים שונים ולאורך זמן רב, והן בנוגע לדיווח על עסקאות החייבות בדיווח בהתאם להוראת ס' 6(ב) לצו.

עיון בטענותיה של המבקשת בערעור מגלה כי אלה מכוונות בעיקרן כלפי שיעורו של העיצום שהוטל, וכי הלכה למעשה אין המבקשת מעלה טענות ביחס לגופן של חלק גדול מן ההפרות המיוחסות לה.

במצב דברים זה, מבלי שיהיה בכך כדי לקבוע מסמרות באשר לסיכויי הערעור ומבלי להידרש באורח פרטני לכל אחת ואחת מהטענות בערעור, ומבלי לחוות דעה בשלב זה לעניין אמת המידה להתערבות בית המשפט בהחלטת המשיבה (רע"א (י-ם) 18286-10-10 יו"ר הוועדה להטלת עיצום כספי נ' בן עמי (23.8.11), בפסקה 25 לפסק הדין), הרי שהעדרה של מחלוקת של ממש לעניין עצם קיומן של חלק גדול מההפרות, כמו גם מספרן הגדול מאד של ההפרות, ההיקף הכספי העצום של העסקאות שביחס אליהן נעשו ההפרות, ופרק הזמן הארוך בו נעשו, משליכים – על פני הדברים – על סיכויי הערעור, גם בכל הנוגע לשיעורו של העיצום שהוטל (שהועמד על כשליש מהשיעור המירבי הקבוע בס' 14 לחוק).

לכך יש להוסיף, כי משעסקינן בחיוב כספי הנטייה היא שלא לעכב את ביצועו. קל וחומר כאשר התשלום נעשה לטובת המדינה ולא מתקיים החשש שהמבקשת לא תוכל לגבות בחזרה את כספה אם יתקבל הערעור (א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה עשירית, תשס"ט-2009) בעמ' 675, וראו גם ס' 20(ד) לחוק).

לתמיכה בבקשתה לעיכוב הביצוע טענה המבקשת – בבקשה ובתצהיר שצורף לה – כי עיכוב הביצוע יסב לה "נזק כלכלי עצום ובלתי הדיר", יטיל צל כבד של סכנה על המשך קיומה הכלכלי, וכי נוכח היקף פעילותה הכלכלית יהיה זה "כמעט בלתי אפשרי" עבורה להמשיך בעיסוקה.